זיכרון ביום הזיכרון / כתב דוד איינהורן
אל מול אנדרטת האבן השותקת
אל מול הדגל המתנפנף בראש מורכן בחצי התורן
ואל מול להבת אש הזיכרון הדולקת המעידה כאלף עדים
עליכן נשמות קדושות וטהורות שפרחו אל השמיים,
עומדים אנו בעיניים מוצפות בדמעות, בלב מתפלץ מכאב, במח הממאן להאמין ובגרון ניחר.
עומדים, יושבים.
שוב עומדים ושוב יושבים והעיקר זוכרים ומכבדים אתכם. מכבדים אתכם קורבנות מוכרים, נשמות טהורות שאבדו לנצח כשכל אחד מכם עולם ומלואו: מלאי ערכים, טהורי מוסר, תמימים וזכים.
באנו לזכור ולכבד אתכם גיבורי התהילה, על תקופת הנעורים השובבה, על האמונה בטוב ובישר, על המוטיבציה להלחם בעד המולדת ועל התמימות הנכונה והצודקת.
כולם כולם נגזלו מכם בחטף.
נזכור אתכם יוצאים מפתח הבית בצעדים מהוססים עם תיק בית ספר וחוזרים בשביל המוביל אל הבית.
צועדים צעדי מתבגרים עם תרמיל לישיבה התיכונית, לישיבה גבוהה ולמכינה וחוזרים בשביל המוביל אל הבית.
צועדים בצעדים בטוחים בנעליים גבוהות אל הצבא. חוזרים עייפים ומחייכים, אבל חוזרים בשביל המוביל אל הבית.
עד לאותו יום מר ונמהר בו לא שבתם יותר בשביל זה.
עד לאותו היום בו הייתם שה לעולה, כן, שה לעולה מתנתנו היקרה למדינה – מתנה ללא פתק החלפה.
נזכור אתכם פרחים צעירים שאינם קמלים, כי בלהבת אש הזיכרון הבוערת אתם חלק מפרוכת רקומה מקודשת של שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.
נזכור אתכם פרחים צעירים שאינם קמלים כי בכל בוקר, בכל יום, בכל חודש ובכל שנה אנו משקים אתכם בדמעות עיננו הזולגות כמו גשם וטל.
אנחנו זוכרים אתכם ומגישים לכם שיר, פרח וחיבוק כגשר אלמוות המקשר בינינו לעד, מעולם ולעולם.
ראו אותנו, אנחנו כאן ואנחנו סיבה לגאוותכם!
ראו אותנו - אנחנו זוכרים.
כולנו פה, כל עוד נשמה באפנו: אנו, ילדינו, וילדי ילדינו שישנם ושיהיו, לעולם ועד – נזכור אתכם ונזכור את זכות קיומנו כאן על אדמה זו
כי בזכותכם קיימת לנו מדינה, הגשמתם לנו חלום של ארץ ציון וירושלים – כאן גם הנצחתכם.
לו יכולתי לכתוב שיר לכל אחד מכם – הייתי כותב שיר
לו יכולתי להעניק פרח לכל אחד מכם – הייתי מעניק
לו יכולתי לחבק כל אחד מכם – הייתי מחבק
לו יכולתי להדליק נר לכל אחד מכם – הייתי מדליק
לו יכולתי להאיר כוכב לכל אחד מכם – הייתי מאיר
נמשיך לשאת את משא ומסע הזיכרון.
אתם לא כבדים לנו. נישא אתכם אתנו, צמודים ללבנו, חזקים מתמיד.
אנחנו נשבעים- לא נרפה ולא נשכח לנצח. נזכור אתכם תמיד.